קשר רנט א קאר בע"מ ואח' נ' ניו קופל רכב בע"מ ואח'

פסק דין

מונחת בפני תביעה עיקרית ותביעה שכנגד שעניינן בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 01.10.2009, במחלף נתניה, ארעה תאונת דרכים בין רכב שבבעלות התובעת והנתבעת שכנגד לרכב שבבעלות הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: "התאונה").

אין חולק כי התאונה התרחשה כאשר רכב התובעת היה מצוי בצד השמאלי ואילו רכב הנתבעת היה מצוי בצד הימני, כפי שמעידות הפגיעות בכלי הרכב המעורבים.

המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה מי משני הנהגים המעורבים אחראי לקרות התאונה – דהיינו, מי מהם סטה לעברו של האחר.

העידו בפניי מר עופר בן נחום (להלן: "מר עופר") שהינו הנהג ברכב שבבעלות התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: "רכב קשר"), כמו כן העיד מר אליהו אוזן (להלן: "מר אליהו") שהינו הנהג ברכב הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: "רכב ניו קופל").

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעת והנתבעת שכנגד, הנהג מטעמה יצא ימינה מהכביש המהיר, לפתע ובשלב כלשהו הרגיש מכה ברכב שהגיע במהירות מצד ימין.

עוד נטען, כי לא ניתן לתת אמון בעדות נהג רכב ניו קופל, אשר מתגורר בירושלים, ומשכך אינו מכיר את המחלף.

לשיטתה, רכב ניו קופל נסע בנתיב הימני ביותר המוליך אל תוך תחנת הדלק, וכאשר שם לב לכך, סטה שמאלה, על מנת לעבור לנתיב המוליך לכפר יונה ופגע ברכב קשר.

לטענת ב"כ הנתבעת והתובעת שכנגד, עת נסע רכבה בנתיב הימני בזהירות וכחוק, התפרץ לפתע רכב קשר אל נתיב נסיעת רכב ניו קופל, תוך ביצוע סטייה חדה בחוסר זהירות, מבלי שנתן ליבו לדרך, ופגע בו.

עוד נטען, כי העד מטעם התובעת לא סיפק גרסה פוזיטיבית להתרחשות התאונה, הוא אינו זוכר את הנסיבות, אף הודה כי התאונה התרחשה עת פנה ימינה, וכי לא ראה את רכב ניו קופל עובר לקרות התאונה.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי משני הנהגים המעורבים בתאונה סטה לעברו של מי?

כבר עתה אומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, ובמיוחד בהודעות הנהגים ובתמונות הנזק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להידחות, וכפועל יוצא מכך, דינה של התביעה שכנגד להתקבל.

בקליפת אגוז, במשפט האזרחי השתרש הכלל – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו.

כמו כן, על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו.

הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו.

בעניינו, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות ובראיות לתמוך בגרסה זו או אחרת.